החלטה בתיק ע"פ 5921/12

           לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופט נ' סולברג), בתיק ת"פ 326/09, מיום 28.6.2012, שבגדרו נדון המבקש ל-16 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הופעל עונש מאסר על תנאי למשך 18 חודשים, שהושת על המבקש בתיק קודם (ת"פ (מחוזי ירושלים) 2130/06), חציו בחופף וחציו במצטבר. בסך הכל, הושתו על המבקש 25 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שמתוכם נוכו 8 חודשים ו-16 ימים, שבהם היה נתון המבקש במעצר. בנוסף לכל אלה, הטיל בית המשפט על המבקש קנס כספי בשיעור של 1,000 ש"ח, וחייבו בתשלום פיצויים בסך של 10,000 ש"ח למשפחות המתלוננים.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא הרשיע את המבקש בעבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333, בקשר עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין; פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין, ובעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

מהכרעת דינו של בית-המשפט קמא עולה, כי הראיות העיקריות אשר עמדו לפניו, לשם הוכחת הנטען בכתב האישום, הן עדויותיהם של עדי התביעה השונים, ובפרט עדויותיהם של המתלוננים.

           בהכרעתו ציין בית משפט קמא, כי על אף שעדויותיהם של המתלוננים אינן חפות מקשיים, ועל אף שגרסתם הראשונית של שניים מבין שלושת המתלוננים אינה זהה לגרסתם הסופית, הרי שהמתלוננים תיארו את אירועי אותו יום באופן דומה ובפירוט ראוי, תוך שהם סיפקו מניע למעשיו של המבקש.

           את שינוי גרסאותיהם תלה בית משפט קמא בפחד שחשו המתלוננים מהמבקש, ובחששם פן יבולע להם באם יתלוננו, לא כל שכן, אם יעידו כנגדו.

           אל מול קביעות אלו, ציין בית משפט קמא, בהתייחסו לגרסאותיו של המבקש, כי אלו השתנו באופן מהותי, פעם אחר פעם, ועמדו בסתירה מהותית לגרסת חברו הקטין, אשר אף הוא נטל חלק באירועי אותו ערב. יתירה מזאת, בית משפט קמא קבע, כי לא זו בלבד שגרסתו הסופית של המבקש הופרכה בבית-המשפט אלא מדובר בגרסה כבושה, שלא ניתן לה הסבר סביר, ולכן אינה יכולה לעמוד לו לעזר.

על יסוד התשתית הראייתית שהונחה לפניו, קבע בית משפט קמא, כי בצהרי ה-24.1.2009, עת נפגשו, באקראי, במגרש הכדורגל השכונתי, תקף המבקש את המתלונן העיקרי באגרופים, תוך השמעת איומים כלפיו. זאת, על רקע מערכת יחסים עכורה ששררה בין השניים, וללא כל התגרות מצד המתלונן העיקרי.

           עוד עולה מהכרעת דינו של בית משפט קמא, כי בערבו של אותו יום נתקלו, באקראי, המבקש וחברו הקטין עם המתלונן העיקרי ועם בני משפחתו. במהלך מפגש זה, התפתחה תגרה בין המבקש לבין המתלונן העיקרי, אביו ואחיו, שבמהלכה הכה המבקש, באגרופיו ובאמצעות אבן, בפניו של האב ויידה, ביחד עם חברו הקטין, אבנים לעבר אחד מאחיו של המתלונן העיקרי. כתוצאה ממעשים אלו, נפצע האב ונזקק לטיפול בבית-חולים, ואילו האח נזקק לטיפול כירורגי, לאחר שאחת מהאבנים שהשליך המבקש שברה את לסתו.

עוד ציין בית משפט קמא, כי שני המפגשים התרחשו תוך שהמבקש מפר את תנאי מעצר הבית שבו היה נתון, במסגרת הליכים פליליים אחרים שהתנהלו נגדו באותה העת.

           בהתייחסו לטענת המבקש, לפיה לא הוא שיידה את האבן שפגעה בלסתו של האח, אלא אותו קטין, ציין בית משפט קמא, כי גם לו הייתה מתקבלת גרסתו זו, הרי שאין בכך כדי לפטור את המבקש מאחריותו הפלילית למעשה זה. גם אם אותו קטין הוא זה שיידה את האבן שריסקה את לסתו של האח, הרי שבגרסתו האחרונה הודה המבקש, כי יידה אבנים אל עבר המתלוננים. משכך, מדובר בתוכנית עבריינית משותפת, אשר המבקש היה הכוח המניע שמאחוריה, ובנסיבות העניין עסקינן בביצוע עברייני בצוותא.

לאור דברים אלו, קבע בית משפט קמא, כי מכלול הראיות שהובאו בפניו מוכיח את אשמת המבקש מעבר לספק סביר, ולפיכך הרשיע את המבקש בכל העבירות, אשר יוחסו לו בכתב האישום.

בבואו לגזור את דינו של המבקש, ציין בית משפט קמא, מחד גיסא, את האלימות הקשה שבמעשי המבקש, את הפגיעות - הנפשיות והפיזיות - שהסבו מעשים אלו למתלוננים, ואת היותו של המבקש אדם אלים, החוזר לסורו פעם אחר פעם. מאידך גיסא, נתן בית משפט קמא את דעתו לרקעו החברתי והכלכלי הקשה של המבקש, המהווה שיקול לקולא בגזירת עונשו.

           לאור האמור, גזר בית משפט קמא על המבקש את העונשים המפורטים בפסקה 1 לעיל.

ביצוע עונש המאסר, אשר הושת על המבקש, עוכב על-ידי בית משפט קמא, למשך 33 ימים, ולאחר מכן עוכב על-ידי בית משפט זה, עד להחלטה בבקשתו לעיכוב ביצוע העונש.

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר

המבקש מערער על הכרעת דינו של בית משפט קמא בלבד, בטענה כי נפלו בה מספר טעויות יסודיות, היורדות לשורש ההליך. ראשית, טוען המבקש, כי לפי אמות מידה משפטיות שגה בית משפט קמא, משנתן אמון במתלוננים ובגרסאות שמסרו, תוך ביטול אמינותה של גרסת המבקש. שנית, טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא משהתעלם ממשוא פניהם של חוקרי המשטרה, אשר עשו, לטענתו, כל אשר לאל ידם, כדי להרשיעו. זאת, לנוכח יחסיו העכורים של המבקש עם המשטרה. שלישית, מוסיף המבקש וטוען, כי שגה בית משפט קמא משלא קיבל את טענת ההגנה העצמית שהעלה.

אשר לעניין יידוי האבנים, טוען המבקש, כי הכרעת דינו של בית משפט קמא נעדרת ממצא עובדתי המוכיח, מעבר לספק סביר, כי הוא זה שיידה את אותה אבן, אשר ריסקה את לסתו של האח.

           בהמשך לכך, מוסיף המבקש וטוען, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי גם אם הושלכה אותה אבן על-ידי חברו הקטין, הרי שהמבקש אחראי בפלילים מכוח היות השניים בגדר מבצעים בצוותא. לטענת המבקש, המסכת העובדתית מעידה כי יידוי האבנים לא תוכנן מראש אלא מדובר במעשה ספונטני של אותו קטין.